פסק-דין בתיק ע"א 36260-10-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ע' יוסף-קוזין), מיום 5.7.12, שבו דחה בית המשפט את תביעות המערער לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות, שנטען כי הן תאונות דרכים, עקב סתירות שנמצאו בגרסותיו, ובאופן שבנסיבות העניין מצא בית המשפט שהמערער לא הוכיח את תביעתו.

בעת שמיעת הערעור הצענו למערער לחזור בו מן הערעור באשר לתאונה שאירעה ביום 1.1.03. המערער והמשיבות 3 ו-4, שהן בעלות דברו באשר לתאונה זו, קיבלו את הצעתנו, שעל כן אנו דוחים את הערעור באשר לתאונה זו, ללא צו להוצאות.

ענייננו אפוא בתאונה שאירעה ביום 27.8.02.

רקע

1.         המערער, נהג משאית, עבד בשירותה של המשיבה 6 ("אלדן"). המשאית שבה נהג בוטחה אצל המשיבות 1 ו-2 ("המבטחות"), המשיבה 1 ביטחה את החבות לפי פקודת הנזיקין ("הפקודה"), והמשיבה 2 ביטחה את החבות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ("חוק הפלת"ד"). המשיבה 5 ("קרנית") היא משיבה פורמלית ואלדן נתבעה בחבות לפי הפקודה. המערער טען כי נפגע כאשר נפל מהמשאית, תוך כדי ירידה ממנה, ונפגע בקרסול ימין. כאן המקום לציין כי מדובר במשאית המיועדת להעביר כלי רכב ממקום למקום, כאשר אלה מוטענים עליה בשתי קומות.

המשיבות הכחישו את עצם אירוע התאונה.

2.         בקדם המשפט החליט בית המשפט (כב' השופט ד' שוהם) כי תחילה תידון שאלת סיווג התאונות, אם תאונות דרכים אם תאונות שאינן כאלה.

3.         בית משפט קמא שמע את עדותו של המערער שנחקר בחקירות שכנגד, קיבל מסמכים אחדים ולאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם החליט, בפסק דינו נושא הערעור, לדחות את התביעה.

בית המשפט סקר את הגרסות השונות שהיו למערער באשר לאופן התרחשות התאונה, את תצהיר עדותו הראשית, ואת הודעתו למשטרת ישראל על אירוע התאונה. בעדותו הראשית אמר המערער כי עובר לתאונה רצה לרדת מהמשאית, הלך על הכבש שלה ("רמפה" או "סקטים") לכיוון הירידה, ותוך כדי הליכתו עליו החליק ונפל ארצה. לעומת זאת, בהודעתו למשטרה אמר כי החליק בין הסקטים האחוריים של המשאית, וכי הנפילה אירעה מפני שעל חלק מהסקטים היה כתם שמן שגרם לו להחליק. בית המשפט מצא סתירה בין שתי הגרסות; בעוד שבגרסתו במשטרה מסר המערער כי סיים את עבודתו על המשאית והתכוון לסגור את הסקטים האחוריים, הרי שבעדותו הראשית אמר כי עסק בהכנת המשאית לקראת העמסת כלי הרכב.

עוד מצא בית המשפט סתירה בכך שבהודעתו במשטרה אמר המערער כי החליק בגלל כתם שמן, אך בתצהיר עדותו הראשית לא הזכיר זאת, וכאשר נחקר בשאלה זו אמר, לגבי הודעתו במשטרה: " יכול להיות שהתכוונתי שגם היה כתם שמן וגם בגלל זה החלקתי. יכול להיות שזה זה, ויכול להיות שזה לא מכתם שמן, כנראה שכן. אני לא זוכר מה היה לפני שמונה שנים".

על כך אמר בית המשפט: " התובע אמר שיכול להיות שהוא אמר במשטרה שנפל על כתם שמן ויכול להיות שלא; שיכול להיות שהתכוון לכך שהיה כתם שמן ויכול להיות שלא; שיכול להיות שהוא החליק בגלל כתם שמן אך גם יכול להיות שהוא החליק לא בגלל כתם שמן. אפשרות נוספת לפי דברי התובע היא שהוא לא זוכר".

עוד ציין בית המשפט כי התובע לא זוכר אם היו עדים, לא יודע אם היו עדים ומניח שלא היו עדים.

בנסיבות אלו עמד בית משפט קמא על כך שעדותו של המערער היא עדות יחידה שאין לה סיוע, וכי יש צורך בהנמקה מיוחדת כדי להכריע על פיה (סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש]). לנוכח הסתירות בגרסות המערער, ובהעדר חיזוק או סיוע לעדותו, ונוכח שאלות נוספות שעליהן השיב המערער שאינו זוכר, מצא בית המשפט שאין עדותו מספקת להוכחת נסיבות התאונה.

לפיכך החליט בית המשפט לדחות את התביעה.

עיקר טענות המערער

4.         טענתו המרכזית של המערער היא שלא היה מקום לדחות את התביעה, שהרי השאלה היחידה שהונחה לפתחו של בית המשפט, בשלב זה של הדיון, הייתה סיווגה של התאונה, הא ותו לא. כך גם אמר בית משפט קמא עצמו: " עניינה של החלטה זו הוא סיווג התאונות" (סעיף 8 בפסק הדין).

המשיבות 1 ו-2 הודו בתיאור העובדתי שטען לו המערער. גם המשיבות 3 ו-4 בטענותיהן לא כפרו בעצם התרחשותה של התאונה, ובטענותיהן אף הצביעו על כך שמדובר בתאונת דרכים.

אפילו נפלו אי דיוקים בגרסות השונות של המערער, באשר לנסיבות נפילתו, עדיין לא היה בכך כדי לשלול את עצם אירוע התאונה. היה על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות שהובאו לפניו, לרבות מסמכים רפואיים, דו"חות המוסד לביטוח לאומי ועוד. כך למשל הוגשו גרסותיו של המערער במוסד לביטוח לאומי ובמשטרה, כאשר ליבת התיאור זהה - נפילה בזמן ירידה מן המשאית.

לא הובאה כל גרסה סותרת לעצם הטענה שהתאונה התרחשה.